היא בקשה ממני משהו שלא רציתי לתת. מחיר הנתינה נראה לי מוגזם, לא מתחשב. כעסתי, מילים כמו חוצפה או איך היא מעיזה עלו בתוכי.
זה קרה בשניות: כעס, עלבון, כעס על העלבון, ביקורת על הכעס, שתיקה רועמת, רצון לברוח, להעלם לא להתמודד.
כשהפגיעות שלה פוגשת את שלי במקום הילדי עפים ניצוצות זולגות דמעות נפער הכאב בלב של שתינו
התרחקתי כדי להירגע. נכנסתי לאוטו ונסעתי. ליד ההגה התיישבה החופרת, מנתחת את הסיטואציה: לא שמרת על מקומך, נתת לילדה שבך לנהל, יכולת להגיד לא גם בצורה מקרבת. הרגשתי נזופה גם על ידה וגם על ידי עצמי. הרגשתי רע, הרגשתי שנכשלתי, שפעלתי לא טוב.
אז מה עושים עכשיו?
איך חוזרים? איך מתקרבים בחזרה?
כשעולה בי שאלה אני פונה פנימה
בפנים נתקלתי בשלל דמויות:
הצודקת נופפה בידה לעברי
החומלת פרסה שתי זרועות לחיבוק
המבקרת הניפה את השוט
הילדה רקעה ברגליים
המענישה הראתה לי את הגג הקרוב ורמזה לי בעדינות לקפוץ
והמתבוננת ישבה בצד וצחקה
התיישבתי לצידה, היא הניחה יד על כתפי וישבנו שם רגע נושמות ומתבוננות עד שצחקתי גם אני
זה מעגל הנשים הפנימי שלי, הם אני, כולן חזקות, חכמות, חושבות שהן יודעות מה הכי טוב עבורי
נכנסתי למרכז המעגל, אפשרתי לחיבוק החומל לעטוף אותי, שלחתי את המבקרת והמענישה לשחק בחוץ, חיבקתי את הילדה
ורק הצודקת המשיכה לנופף בצדקנות.
זה לקח זמן לחזור אל מקומי.
אבל הבנתי שמקומי הוא מקומי הוא תמיד מחכה שאחזור אליו
אין אף אחד שיכול לתפוס אותו חוץ ממני
זאת רק אני שצריכה לחזור