בזמן האחרון אני רבה עם עם הבן הגדול שלי. לשנינו היו דברים נוקבים לומר, לשנינו היתה ביקורת קשה על מעשיו של השני, שני עולמות שמתנגשים, שתי השקפות עולם. אחרי ריב כזה הרגשתי מאוכזבת, הרגשתי כישלון כאמא. מבואסת נכנסתי לאוטו וברדיו היה את השיר הבא
אני לא יודע אם את יודעת
לאהוב אותי כמו שאני
לא יודע אם אני יודע
לאהוב אותך כמו שאת.
אולי טעיתי ולא ראיתי
אולי אהבת אותי בדרך שלך
אם יכולתי רק לדעת
אולי הייתי נרגע ונח.
אני לוקח בחזרה דברים קשים נורא
שאמרתי לך ואמרת גם לי
כי כל מילה היא כמו סטירה
כמו דקירה
כל מילה שנאמרה
כל מילה שנאמרה.
הדמעות התחילו לזלוג מהעיניים והתובנות התחילו ליפול כמו אסימונים. קשה לי לקבל אותו כמו שהוא. אני מנסה לשנות אותו להתאים אותו אלי. הרי אני ילדתי אותו, חינכתי אותו, גידלתי אותו
איך זה שהוא גדל להיות אדם כל כך שונה ממני?
תמיד מדברים על אהבה ללא תנאים במיוחד שזה קשור לילדים שלנו.
כמה תנאים יש לאהבה שלנו לילדנו. מה קורה כשהילד שלי לא מתאים לאיך שחשבתי שהוא אמור להיות? מה קורה כשהילד שלנו – יוצא מהארון, חוזר בתשובה, עובר לגור באשרם בהודו, מחליט להתחתן עם גויה, מחליט לא להתחתן, מחליט שהוא לא רוצה ילדים, מחליט לא ללמוד.... מה קורה כשהילד שלנו מאמץ דפוסי חשיבה והתנהגות שונים מאוד משלנו?
עד כמה אנחנו באמת מקבלים? גם אם אנחנו עדיין אוהבים האהבה הזאת יכולה לכאוב, יכולה לפגוש אותנו במקומות פגיעים.
הבוקר נשכבתי על המזרון, מתחילה לנשום ומרגישה כאב גדול מאוד באזור בית החזה, קושי לנשום, הרגשתי את כאב הלב השבור שלי עמוק מבפנים. ומאותו מקום עלה קול שאמר: מה את רוצה ממנו, ואת עצמך את מקבלת? על השגיאות שלך את סולחת? על הטעויות שלך את חומלת? בפשלות שאת עושה את לא מתביישת? כמה ביקורת, שיפוטיות, חוסר סבלנות יש לך לחלקים הפחות נוצצים של עצמך? איך תקבלי אותו כשאותך אינך מוכנה לקבל?
אהבה עצמית שיכולה לבוא רק מתוך קבלה עצמית, לא רק של האני המוצלחת אלא גם ואולי בעיקר של האני הנכשלת
