יש לי חרדת נטישה

מי שמכיר את הסיפור שלי יודע למה, מי שלא יקבל זאת כעובדה.

פוחדת שיעזבו אותי,

הפחד הזה ניהל אותי מאז שהייתי ילדה

יש ילדים עם חרדת נטישה שנדבקים: להורים, למוכר, לידוע... אני לא. להיפך, הייתי חותכת מהר, לא נפרדת, לא מתקרבת, נשארת מרוחקת, מביטה מהצד על הילדים האחרים. רק שלא יעזבו אותי.

כשהייתי נערה תמיד הייתי נפרדת ראשונה, מקפידה להיות זאת שטורקת את הדלת ולא מסתכלת אחורה. רק שלא יעזבו אותי.

כשבגרתי, הייתי מרצה אחרים, מתרחקת מעצמי. רק כדי שלא יעזבו אותי.

הדפוס הזה נטמע בי וליווה אותי גם ביחס אל התלמידות שלי.

כשתלמידה הייתה עוזבת, הייתי רואה זאת ככישלון אישי.

במיוחד תלמידות ותיקות שעברו איתי דרך. הייתי נפגעת, לוקחת ללב, מתייסרת ואז היו עולים קולות הביקורת העצמית, השיפוטיות, הקולות המקטינים, המחלישים.

השנים, ההתמדה בדרך שבחרתי, תרגול היוגה הנשית, גרמו למשהו בתוכי להתחזק.

היום, אני מבינה שהיחסים ביני ובין התלמידות שלי הם לא לנצח. הן באו ללמוד אצלי משהו וכשיסתיים התהליך הן ממשיכות הלאה.

אני מבינה, שכשתלמידה עוזבת, זה אומר שהיא מילאה את ארגז הכלים שלה, ביכולות בתובנות ויש בה את הכוח להמשיך הלאה בכוחות עצמה, לגלות עולמות חדשים. זה דבר מקסים.

אני צופה בתהליך שעוברות תלמידותיי, באומץ שהן מגלות, בזקיפות הקומה שנבנית בהן. בנחישות, בעצמה, בביטחון השקט. צופה בהן יוצאות בידיעה שהן יודעות את הדרך.

התפקיד שלי לא תם כשתלמידה עוזבת אלא מתחיל מחדש.

אני מברכת כל תלמידה בבואה ובצאתה. מלווה אותן בצאתן כמו אמא גאה.

הדמעה זולגת אך זו אינה דמעה של עצב אלא של הודיה גדולה.

לה, על הזכות להיות מורת דרך לפרק זמן בחייה.

ולי, על כך שאני על מקומי, כבר לא מיטלטלת כמו אתה ילדה קטנה.

אולי הדרך שלי לא ממלאה אולמות אבל היא ממלאה לבבות.

ובכל פעם שאני נפרדת מתלמידה שעשתה דרך באומץ בנחישות מול עצמה ומול העולם אני מתמלאת גאווה.

אני נשארת איתן בקשר אם חלקן מקרוב ואם חלקן מרחוק.

ושמתי לב שעל כל תלמידה שעוזבת תמיד מגיעה אחרת במקומה.

אם גם את נמצאת במקום קצת חלש, אם יש כוחות פנימיים שאת רוצה לגלות, אם את רוצה ללמוד איך נפרדים מביקורת עצמית ושיפוטיות,

את מוזמנת לבוא לצעוד עמנו בדרך היוגה הנשית, דרך של הקשבה, התחזקות ובריאות האישה.

#stress #fitness #workout